החלטה בתיק ע"פ 2013/13

           בפניי בקשה אשר הגישו המשיבים למחיקת הערעור על הסף בגדרה התעוררה השאלה בדבר הדרך הראויה להשיג על החלטת בית המשפט קמא, ככל שניתן להשיג עליה.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1.        נגד המשיב 1 וארבעה אחרים הוגש כתב אישום האוחז שמונה-עשר אישומים (אשר חמישה-עשר מהם יוחסו למשיב 1), בהם נטען בעיקרו של דבר כי המשיב 1 והנאשמים הנוספים זייפו פריטים ארכיאולוגיים, הציגו אותם כעתיקות בעלות חשיבות, ומכרו אותם או ניסו למוכרם. ביום 14.3.2012 ניתנה הכרעת הדין בה זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא א' פרקש) את המשיב 1 ממרבית האישומים אשר יוחסו לו והרשיעו בשלושה מהם בעבירות של סחר בעתיקות ללא היתר ביחס ל-24 בולות (טביעות חותם); שתי עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב ביחס למספר פריטים, וסחר בעתיקה ללא רישיון ביחס לשתי עתיקות. להשלמת התמונה יצוין כי המשיב 2 בהליך דנן היה עד תביעה במשפט, וכי בכתב האישום נטען כי על פי הצעת המשיב 1 רכש המשיב 2 את אחד מן הפריטים נשוא ההליך, מנורה שנחזתה להיות מנורת אבן מתקופת בית המקדש השני (להלן: נר האבן), ביחד עם המשיב 1 ושותפים נוספים.

           במסגרת טיעוניה לעונש בבית המשפט קמא ביקשה המערערת (להלן: המדינה) להורות על חילוט מוצגים שנתפסו מידי המשיב 1 וזאת מכוח סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר חיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי או הפקודה). בגזר דינו מיום 30.5.2012 - בו גזר בית המשפט המחוזי על המערער 30 ימים מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), 60 ימי מאסר על תנאי וקנס בסך של 30,000 ש"ח - לא הכריע בית המשפט בבקשת המדינה לחילוט המוצגים ובהחלטה מאותו היום הורה למדינה להגיש בקשה מפורטת בעניין. המדינה אכן הגישה בהמשך לכך "בקשה למתן החלטות בעניין מוצגים" בה עתרה לחילוטם של שמונה סוגי פריטים, וההחלטה בבקשה זו ניתנה ביום 12.2.2013.

           ביני לביני הגישו המדינה מזה והמשיב 1 מזה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט קמא - המדינה ערערה על זיכויו של המשיב 1 מאחד מן האישומים בו יוחס לו זיוף כתובת על לוח אבן על מנת שתיחזה להיות כתובת מתקופת המלך יהואש (להלן:לוח יהואש) וניסיון למוכרו (ע"פ 5547/12); ואילו המשיב 1 ערער על הרשעתו בעבירות שפורטו לעיל כמו גם על גזר הדין (ע"פ 5502/12).

2.        כאמור ההחלטה נשוא ההליך דנן בבקשה שהגישה המדינה מכוח סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי ניתנה ביום 12.2.2013, ובה דחה בית המשפט את הבקשה ברובה וקבע כי על המדינה להשיב למשיב 1 את הפריטים שחילוטם התבקש, למעט כל אותם פריטים אשר המשיב 1 הורשע לגביהם בהחזקת רכוש גנוב. עוד נקבע באותה החלטה כי בשלב זה ועד להכרעה בערעור שהגישה המדינה על פסק הדין לא יושב "לוח יהואש" לידי המשיב 1, אך כי "נר האבן" יושב לידי המשיב 2.

3.        גם על החלטה זו מבקשת המדינה להשיג, וזאת ביחס לחמישה סוגי פריטים, ובהם "לוח יהואש" ו"נר האבן", וביום 14.3.2013 הגישה הודעת ערעור ללא נימוקים. בפתח הודעת הערעור ציינה המדינה כי לגישתה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשתה לפי סעיף 36 לפקודה מהווה חלק מפסק הדין ועל כן נתונה לה הזכות להגיש ערעור עליה, אך שמא תועלה הטענה כי יש להשיג על ההחלטה בדרך של הגשת ערר הגישה את הודעת הערעור (ללא נימוקים) בתוך 30 ימים מיום מתן ההחלטה. בהמשך לכך הגישה המדינה ביום 2.4.2013 את נימוקי הערעור בהם הדגישה כי ערעורה מופנה כלפי קביעות בית המשפט קמא ביחס לאחת מן העילות שנטענו על ידה בפניו, ולפיה הבעלות בפריטים נשוא ההליך נתונה לה על פי סעיף 2 לחוק העתיקות, תשל"ח-1958 (להלן: חוק העתיקות).

           יצוין כי במסגרת נימוקי הערעור עתרה המדינה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט קמא, וביום 1.5.2013 הורה בית משפט זה (כב' השופט ע' פוגלמן) על עיכוב ארעי של החלטת בית המשפט קמא עד להחלטה בבקשה שבפניי וכן הורה כי על המדינה להגיש בקשה מסודרת ומנומקת לעיכוב ביצוע (ובקשה כאמור הוגשה ביום 8.5.2013).

4.        כאמור בבקשה שבפניי עותרים המשיבים למחיקת הערעור על הסף. לטענת המשיבים המדינה כלל לא קנתה זכות שבדין להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי שכן הפריטים אשר ביחס אליהם המשיב 1 הורשע חולטו מכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, וכך יהא גם מעמדו של "לוח יהואש" אם יתקבל ערעור המדינה, אך ההחלטה ככל שהיא נוגעת לפריטים שביחס אליהם זוכה המשיב 1 ניתנה מכוח סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי. לטענת המשיבים, על החלטה בעניין זה רשאי להשיג רק הנאשם, ואילו כל גורם אחר נדרש להגיש תביעה אזרחית. כן טוענים המשיבים כי על פי סעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי אין אפשרות להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי הניתנת לפי סעיף 36 לפקודה, ומכל מקום המדינה אינה נכללת ברשימה הסגורה של מי שרשאי להגיש ערר או בקשת רשות לערור. עוד טוענים המשיבים כי גם אם תתקבל הטענה כי היה באפשרותה של המדינה להשיג על ההחלטה לפי סעיף 38א הנ"ל, הרי שהמדינה לא הגישה את נימוקיה בתוך המועד הנתון להגשת ערר (30 ימים) ועל כן לא ניתן לומר כי הוגש על ידה ערר במועד, ומכל מקום לכל היותר היה באפשרותה להגיש בקשת רשות לערור. לחלופין טוענים המשיבים כי אם ייקבע שהיה על המדינה להגיש ערעור אזרחי או בקשת רשות ערעור אזרחית, אין מקום להסב את הערעור הפלילי שהגישה להליך אזרחי, בין היתר מטעמים של תום לב.

5.        המדינה מתנגדת לבקשה, והיא שבה על עמדתה לפיה למרות שבית המשפט המחוזי הפריד בין גזר הדין בתיק העיקרי ובין ההחלטה בבקשתה לפי סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי, הרי שהחלטתו מהווה חלק ממלאכת ההכרעה בתיק הפלילי וככזו היא חלק מפסק הדין, ויש להשיג עליה בדרך של ערעור פלילי. המדינה מדגישה בהקשר זה כי בלתי סביר לומר שיש ליתן משקל מכריע לשאלה האם הערכאה הדיונית כללה את ההחלטה בעניין החילוט בתוך גזר הדין או שמא ניתנה החלטה נפרדת בעניין. כן טוענת המדינה כי נוכח העובדה שהיא היתה צד מקורי להליך הפלילי וההחלטה היא בבחינת תוספת לפסק הדין, אין לומר כי היה עליה להגיש ערעור אזרחי על ההחלטה. המדינה מוסיפה כי אף אם ייקבע כי יש להחיל בענייננו את הוראת סעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי, הרי שמכוח פרשנות תכליתית נתונה לה זכות להגיש ערר, ואין עליה ליטול רשות להגשתו. לבסוף טוענת המדינה כי ככל שייקבע כי היה עליה להגיש ערר או ערעור אזרחי, יש להסב את ההליך לסיווגו הנכון מבלי למוחקו.

דיון

6.        הבקשה נשוא ההליך הוגשה על ידי המדינה מכוח סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי שכותרתו "הכרעת בית המשפט בתפוס" והקובע כך:

"הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, רשאי בית המשפט, בין בפסק-דינו בעניין הנדון ובין בצו מיוחד, לצוות מה ייעשה בו; הוראות סעיף זה באות להוסיף על סמכויות בית המשפט לפי כל דין אחר, ולא לגרוע מהן".

           המשיבים העלו בטיעוניהם את כל קשת האפשרויות לעניין דרך ההשגה של המדינה על החלטה לפי סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי - החל מהיעדר אפשרות להשיג על ההחלטה, דרך הגשת הליך ערעורי אזרחי (ערעור או בקשת רשות ערעור), וכלה בהגשת ערר או בקשת רשות לערור על ההחלטה. המדינה מצידה עומדת על דעתה כי נתונה היתה לה זכות להגיש ערעור פלילי על ההחלטה.

           אין זו הפעם הראשונה בה מתעוררת השאלה האם וכיצד ניתן להשיג על החלטה הניתנת על ידי הערכאה הדיונית לעניין "הכרעה בתפוס" הנלווית להליך הפלילי העיקרי.

           בעבר לא כללה פקודת סדר הדין הפלילי כל הוראה לעניין דרך ההשגה על החלטות הניתנות לפי הפרק הרביעי לפקודה, ועל רקע זה עלתה הטענה כי כלל לא ניתן להשיג על החלטה הניתנת לפי סעיף 36 לפקודה, שהרי כידוע זכות הערעור אינה זכות קנויה והיא קמה רק מקום שהוענקה מפורשות על ידי המחוקק (ראו: ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 732, 735 (1988) (להלן: עניין שוקרי); ישראל לשם "הערעור - אימתי בזכות ואימתי ברשות" הפרקליט ל"ג 232, 233 (תשמ"א)).

           בעניין שוקרי הנ"ל נדחתה הטענה כי נאשם שהורשע בדין אינו רשאי להשיג על החלטה הניתנת בעניינו מכוח סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי, ונקבע בסיכומם של דברים כי כאשר נתונה לנאשם זכות ערעור על פסק-דין מרשיע בהליך הפלילי ובפסק-הדין כלולה הוראה מה ייעשה בחפץ שנתפס, זכאי הנאשם, במסגרת הערעור על פסק-הדין לגופו, לעורר גם השגותיו לעניין ההחלטה מה ייעשה בחפץ התפוס. כן הודגש באותו עניין כי אין מקום להבחין בהקשר זה בין מקרה בו נכללה ההוראה מה ייעשה בחפץ התפוס בגוף פסק-הדין ובין מקרה בו נכתב הדבר "בצו מיוחד" (ובמקרה אחרון זה יצורף התובע לזכות על החפץ כמשיב לערעור). בית המשפט הוסיף וקבע בעניין שוקרי כי במקרה בו אין לנאשם זכות ערעור על פסק-הדין (כגון מקום בו זוכה מהאישום), הרי שלעניין השגה על ההכרעה מה ייעשה בתפוסים נדרש הוא להגיש הליך אזרחי "בו תוכרע סופית עדיפות זכותו על פני זו של מי שקיבל את החפץ בהכרעה זמנית" וכי "זו ממילא תרופתו של מי שתובע זכות בחפץ" (שם, 741).

7.        המשיבים מבקשים להיבנות מכך שבעניין שוקרי נקבע כי בשונה מנאשם, הרשאי כאמור לערער על החלטה לפי סעיף 36 לפקודה במסגרת הערעור על הרשעתו בדין, הרי ש"תרופתו של אחר הרואה את עצמו נפגע מאותו צו היא בהגשת תובענה לפני ערכאה אזרחית" (שם, 742). ואולם, איני סבורה כי נכון לערוך אנלוגיה בין צד שלישי אשר לא היה צד להליך הפלילי המבקש להשיג על "הכרעה בתפוסים" (אליו התייחס, כך נראה, בית המשפט בעניין שוקרי) ובין המדינה אשר היתה צד להליך והמבקשת להשיג על החלטה זו, וסבורני כי יש טעם בטענת המדינה לפיה על פי מתווה שוקרי ועל פי אותו הגיון, במצב המקביל בו הנאשם זוכה מחלק מן האישומים ולמדינה עומדת זכות ערעור על פסק הדין ובפיה טענות גם לעניין ההכרעה בתפוסים, רשאית היתה לעורר טענות לעניין זה בגדר ערעורה על פסק הדין. מכל מקום, כך או כך, חל שינוי בהלכה הפסוקה כמו גם בהוראות הפקודה מעת שניתן פסק הדין בעניין שוקרי, כפי שיפורט להלן.

           תחילה, בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, 694 (1991) (להלן: עניין חסן), נפסק כי כל אימת שנפגעה זכות הופלדיאנית של מאן דהוא כתוצאה מהחלטה שיפוטית - ואף אם אותו גורם לא היה בעל דין פורמאלי באותו הליך - קמה לו זכות ערעור על ההחלטה על פי הדין הכללי המעניק זכות ערעור על "פסק דין" או "החלטה אחרת" (סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). על בסיס הלכה זו נקבע, בעתירה שהוגשה על ידי מגישי קובלנה פלילית פרטית אשר הסתיימה בזיכוי המשיבים, כי: